הטברנה של שכורי

וואו וואו וואו. עכשיו כשאני קורא יוונית שוטף אחרי 4 סמסטרים של קורסי מתמטיקה, אני מסוגל להעריך את העיצוב המתוחכם והשנון של תפריט המסעדה. לכל דוברי השפה חובה לבוא! תנסו להגיע כשאפריוס נגנן הבוזוקי מנגן, אווירה שאפילו בכת של פיתגורס לא הייתה. מבחינת האוכל, נזיד הברכיים של משה אלוהי, מעדן אלים מהסוג שמבשלים לזאוס בכבודו ובעצמו. בקיצור, בואו! קחו בחשבון שהמקום אולי לא כל נגיש בכסא גלגלים

הביקור במסעדה היה בלתי נשכח, האוכל מדהים והצוות נהדר. האווירה הייתה בלתי נשכחת (על סף שבירת צלחות!!) והילדים נהנו בכל רגע. יש אוכל לילדים ובעלי שיחיה צמחוני והיה כל כך הרבה מבחר לצמחונים! נבוא לכאן עוד הרבה בהמשך!!!

פשוט מקום זבלה. בשלוש מילים: צ׳יפס קפוא לא מוכן עד הסוף. חווית שירות רעה כזאת לא הייתה לי מאז האינתיפדה של 2002. שמרנו מקום חודשים מראש רק כדי להגיע ולגלות שסגרו את המקום לרגל חתונה חסידית. אחרי ריב עקוב מדם עם המארחת (שהייתה לבושה בטלית משום מה) הסכימו להוציא לנו שולחן ולהושיב אותנו ברחוב ולהאכיל אותנו רק בשאריות של הצדיקים מהחתונה (לא מן הנמנע שחטפנו הרפס). כמו כן, היציאות של כולנו היו בצבע צהוב זרחני בשבוע שלאחר הסעודה והאלכוהול בייצור עצמי של בעל הטברנה גרם לבן שלי לעיוורון בעין שמאל. הסיבה היחידה שנשארנו הייתה שהמיעוט היווני בישראל סובל מאפליה קשה ואנחנו משתדלים לתמוך כלכלית באוכלוסיות מתקשות . לסיכום - אל תבואו!!!!

איך להתחיל את הסיפור המדהים הזה, איני יודע. אני אתחיל בכך שאציין שבדיוק עברתי לדרום תל אביב, המצב הכלכלי שלי קשה מאוד אבל הצלחתי למצוא איזה ספסל מיוחד במינו שישמש לי כבית חם ואוהב. ערב אחד הייתי רעב מאוד, לכן יצאתי מהבית לרחובות תל אביב ושקלתי איפה ללקט את ארוחת הערב שלי, אבל, למרות המצב הכלכלי הקשה במיוחד שלי, רציתי לפנק את עצמי אחרי החודשים הקשים שעברו עליי ועל משפחתי. אם לא ציינתי עד עכשיו יש לי אישה בבית חולים ושני ילדים שלא הצלחתי להכניס לספסל שלי. אז הלכתי ושאלתי אנשים מה המסעדה הכי טובה בתל אביב, וכמובן בלי שום מתחרה אחרת, כל הכיוונים הביאו אותי לטברנה של שכורי. מקום מופלא שהביא את החך שלי לארצות שלא חלמתי שאהיה שם. באמת שינוי חיים, אני גאה להגיד שבזכות השירות הנדיב, היופי של המקום והאוכל הטעים בצורה בלתי מעורערת אני חזרתי בתשובה. אדוניי השם קיבל עוד צדיק לקהילה. אז כן, אם אתם שואלים אותי לאן ללכת לאכול אני ממליץ בכל כוחי שתלכו לטברנה של שכורי. (הייתי מוכר את אישתי, ילדיי ואת הספסל רבע מטר על רבע מטר שלי בשביל עוד ארוחה שם)

אני בדרך כלל לא רושם ביקורות, אבל מאז שמשה דגו המליץ לי על המקום וגרם לי לבקר בו מספר פעמים רב , אני מרגיש שאני כבר לא יכול להחזיק את זה בפנים וחייב לשתף את ההתרגשות עם כולם. איך שרואים את המקום מבינים שמדובר במקום אותנטי , שחשבו על כל פרט ופרט. המקום משדר רוגע וגם תנועה בלתי פוסקת של רגשות. השירות, מעל כל דבר שהיה אפשר לצפות ממקום עם שם שכזה, הרגשתי כאילו אני מקבל שירות משכן שלי חיים שאוהב להדליק קריאוקי בימי חמישי ולשיר להיטים של אייל גולן , ואני מאוד אוהב איך שהוא שר (בלי להתייחס להרפתקאות של אייל בשנים האחרונות כמובן) שהגעתי למקום לא הייתי רעב במיוחד, חשבתי שאני אשתה כמה קוקטיילים ואסתפק בזה, הקווקטייל תסיזיקי-אוזו שלהם , מעבר לכל ביקורת. כבר בשלוק הראשון , חתיכת מלפפון מרעננת רעננה את כל הערב שלי ופתחה את התאבון. המשכתי למנת הדגל שלהם, דגל יוון בסוכר, חייב להגיד שהפסים הכחולים מרגישים הרבה יותר מועדנים מנחלקים הלבנים של המנה, אבל אני מאמין שזה עניין של טעם. הייתי ממשיך בלרשום את הביקורת אבל החברה פה קוראים לי לשבור צלחות על הרצפה ולרקוד בחיבוק ידיים בליוואי צעקות ״יאסו!״ וכבר קשה לי לסרב 🩵